איך מדברים על התאבדות בטיקטוק?

הייתי ביום צילום מאוד מורכב מיותר מדי בחינות. מלכתחילה לצלם תוכן שעוסק בבריאות הנפש הוא מורכב, על אחת כמה וכמה בשנה כמו זו שיש לנו כאן.

מבין כל המורכבויות מצאתי את עצמי עם בריף מקביל שחזר לחיים (סליחה אם השימוש בצמד המילים "חזר לחיים" יתפס כציני אצל חלקכם), שעסק ביום הבינלאומי לעידוד מניעת אובדנות.

בסביבות השעה 15:00 הגיע החומר מגורמי המקצוע, בשעה 15:15 סיימתי לערוך מתוכו את עיקר הדברים לכדי תסריט, ויצאתי החוצה לצלם עם תובנה: העיניים של אנשים עצובים מסתכלות למטה. אני יודע כי אני גם עצוב לא מעט בשנה הזו. אז יצאתי מהמבנה שבו צילמנו והסתכלתי למטה וראיתי כי צבעוני; צבעוניות הגרביים, וצבעונית הרצפה, אבל את כל הצבעוניות אפשר לראות רק אם מסתכלים לרצפה. אז הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות. לצלם את הרצפה, האפורה והצבעונית עם כל הניגודיות המשתמעת, ולדבר.

כי נכון, קשה לדבר על דיכאון, אובדנות ונושאים אפלים שכאלה.

אבל זה באמת יכול להציל חיים.

אז כן, אני חש גאווה.

גאווה שהצלחתי להלך בין הטיפות של סושיאל ושיח על אובדנות 💔

אני גם אסיר תודה שיש לי את הזכות לגעת בנושאים חשובים ויותר מכל להיות במקום עבודה ולצד שותפים לעשייה (לא מכיר עוד לקוחה בעולם הזה שהייתה מאפשרת לי פשוט לצאת ולעשות) שמאפשרים לעשות וליצור.